פורסם ב-
12 ביולי 2010 – 17:56 | מאת עו"ד טל נבו
תא (חי') 678–04 ניסימוב אירנה נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (מחוזי; רון סוקול; 08/07/10) – 20 ע'
לא הוכחה רשלנות רפואית בשחרור התובעת מהאשפוז (לא הוכח כי ההורים לא הועמדו על חשיבות המשך האשפוז והמעקב) או בביצוע ההחייאה (בשל הימצאותו של הרופא התורן במחלקה סמוכה). עוד ניתן לקבוע, כי ההידרדרות במצבה של התובעת נבע מהמחלה המטבולית ממנה סבלה ומחלה זו היא שגרמה לנזקיה, ולא אירוע ההחייאה.
תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1995, בעקבות טיפול רפואי שקיבלה בבית החולים הלל יפה. הדיון מתמקד בשאלת אחריות צוות בית החולים לנזקים שנגרמו לתובעת לאחר אירוע של דום לב והחייאה בחדר המיון של ביה"ח ביום 22/1/96. טענות התובעים לאחריות הנתבעת מופנות בעיקר: א. לנסיבות שחרור התובעת מאשפוז קודם ביום 26/11/95, מבלי לתת להורים הנחיות מספיקות ומבלי להעמידם בפני הסכנות הטמונות בשחרור בניגוד להמלצת הרופאים; ב. לעיכוב בביצוע ההחייאה בעת הגעתה לבית החולים ביום 22/1/96.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה וקבע כי:
מוסכם על כל המומחים כי האירוע המשברי מיום 22/1/96 לא התפתח על רקע המום הלבבי אשר התגלה אצל התובעת באשפוז הראשון. ביהמ"ש מקבל את הערכות המומחה מטעם הנתבעת, לפיהן מחלה מטבולית על רקע זיהומי, היא שגרמה להידרדרות במצב התובעת עד כדי דום נשימה ודום לב. האם גם הנזקים שמהם סובלת כיום התובעת נובעים ממחלות אלו, או שמא מאירוע דום הנשימה והלב? ביהמ"ש בחן את העדויות וחוות הדעת השונות והגיע לכלל מסקנה כי יש לקבוע בבירור כי הנזקים הנוירולוגים שנגרמו לתובעת ברובם, אם לא כולם, נובעים מהמחלה המטבולית ולא מאירוע ההחייאה.
בתביעת רשלנות רפואית, על התובע להוכיח את כל רכיבי העוולה ובהם הפרת חובת זהירות, קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק וקיומו של נזק. אולם במצבים רבים יש קושי בהוכחת כל רכיבי העוולה שכן החיים מזמנים מצבים מורכבים. קשיי הוכחה בולטים במיוחד כאשר מספר גורמים עשויים לתרום להתפתחות נזק ורק חלקם גורמים עוולתיים. במקרים כאלו על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות הגורם המעוול לנזק שנגרם. קושי מיוחד יש מקום בו הגורם המעוול "רק" החמיר מצב קודם, שאז על התובע להוכיח גם איזה חלק מהנזק הוחמר בשל העוולה. מצבים אלו יוצרים עמימות עובדתית.
על אף הערות השופט ברק בע"א 8279/02, נקבע בע"א 7375/02 כי לעתים ניתן לבסס אחריות גם במצבים של עמימות עובדתית ביחס לקשר הסיבתי בין מעשה העוולה לנזק – "סיבתיות עמומה" – ולהטיל אחריות על נתבע אף אם לא הוכח קשר סיבתי בין מעשיו לנזק, ובלבד שהוכחה הסתברות כי גרם את הנזק. הודגש, כי יש לרכך את הכלל הדורש הוכחת קשר סיבתי בין התרשלות ונזק ע"פ מאזן ההסתברות רק במקרים בהם גישת "הכל או לא כלום" גורמת לאי צדק. אי צדק זה יכול להתעורר, למשל, כשמוכח שקיימת אי ודאות מובנית בשאלה מי מבין גורמי סיכון מוכרים לנזק, שחלקם עוולתיים, גרם בפועל לנזק.
על פסק דין זה הוגשה בקשה לדיון נוסף שטרם הוכרעה, ועל כן ביהמ"ש כאן לא יביע עמדה לגבי ההלכה האמורה. עם זאת יצוין כי גם הדוגלים בהלכה זו מסכימים שעל התובע הנטל להביא נתונים לקיומו של הקשר הסיבתי ההסתברותי. במקרה הנדון לא הובאה כל ראיה לגבי האפשרות של חלוקת הנזק בין הגורמים שתרמו להתרחשות הנזק; לא הובאה כל ראיה כי עסקינן ב"סיבתיות עמומה" וכי לא ניתן להביא ראיות ברורות לעניין תרומתו של כל גורם לנזק; לא הובאו כל נתונים סטטיסטיים לגבי הנזקים שעשויים להיגרם עקב איחור בהחייאה או לגבי היקף ההחמרה הצפוי בשל עיכוב שכזה. די בכך כדי לקבוע שהתובעים לא הוכיחו את הקשר הסיבתי בין האירוע של דום הנשימה ודום הלב לבין נזקי התובעת.
זאת ועוד, כדי לשכנע בקיומה של אחריות לנזק, על התובע לשכנע כי לפחות אחד הגורמים הינו עוולתי, וכי קיימת התרשלות מצד הנתבע. במקרה הנדון יש לקבוע, כי לא הוכחה התרשלות של הרופאים – לא בשחרורה של התובעת מהאשפוז השני ולא בביצוע ההחייאה –
אשר לעניין השחרור מאשפוז. אין ספק כי מקום שבו מבקש חולה או מבקשים הוריו של קטין, לשחררו מאשפוז שלא ע"פ המלצות רופאיו, חלה על הצוות הרפואי חובה להבטיח את שלום החולה. לעיתים יש צורך לנקוט בהליך משפטי לכפיית האשפוז, אולם לעיתים די בכך שיימסר לחולה או לאפוטרופסיו כל המידע הנדרש לקבלת החלטה מושכלת. במקרים כאלו יש להעמיד את החולה בפני הסיכונים הצפויים אם ישוחרר, להסביר לו מה הם התסמינים שמחייבים המשך טיפול, חזרה לבית החולים וכו'. בסופו של יום, למעט במקרים של סכנת חיים המצדיקים כפיית האשפוז, שיקול הדעת להישאר באשפוז או להשתחרר, הינו של החולה. במקרה הנוכחי לא שוכנע ביהמ"ש שהצוות הרפואי לא פעל כנדרש.
אשר לאירוע ההחייאה. לטענת התובעים, לא היה רופא בחדר המיון כשהגיעו. ע"פ נהלי ביה"ח, היה הרופא התורן בחדר המיון רשאי לעזוב ולעבור למחלקת הילדים הסמוכה. אכן, אין ספק כי בבתי חולים אוטופיים צריכים להימצא די רופאים למלא את כל המשימות השוטפות ולהותיר מספיק רופאים כוננים לקבל כל חולה שיגיע לחדר המיון. אלא שהמציאות הקיימת בבתי חולים בארץ אינה כזאת ועל כן יש לבחון האם התנהגות הרופאים ובתי החולים היתה סבירה, בשים לב לאפשרויות ולסיכונים הצפויים. במקרה הנדון, חדר מיון ילדים צמוד לחדרי מחלקת הילדים, ולא נדרש זמן רב לעבור במסדרון המפריד
ביניהם. קביעת תורנות בין מחלקות סמוכות כך שכל אחד מהתורנים יכול לעזור לחברו, אינה בלתי סבירה.
מופיע בקטגוריות חדשות פיצויים כספיים | סגור לתגובות
